דרך החוצההוא אחד מאותם משחקים שלעולם לא מושכים את תשומת הלב שלך. אבל זה לא בהכרח דבר רע.
בשבת האחרונה ישבתי עם אבי בן ה-64 כדי לשחקדרך החוצה. שנינו אוהבים סרטי כלא בסדר גמור, אבל אבא הוא גיימר מזדמן במקרה הטוב, לאחר שבילה את שלוש השנים האחרונות בערך במשחק בקמפיינים לשחקן יחיד שלגוֹרָלוגורל 2.
בזמן ששיחקנו, הוא היה מזכיר את חשדותיו שהמשחק יהיה הרבה יותר קשה עד שייגמר היום שלנו. זה מעולם לא קרה. במקום זאת, בילינו בערך שבע שעות ביחד בישיבה שלי בדירה, צחקנו, שיחקנו ואכלנו פיצה. שיחקנו את כל הקמפיין שלדרך החוצה, אבל זה בהחלט לא מה שלקחתי מהיום. שום דבר מזה לא מרגיש שלילי בדיעבד.
היו הרבה פעמים כששיחקתי שבהם הייתי חושב באופן פעיל על כמה משעמם לי, או כמה מעט הייתי נהנה לשחק את זה עםLeague of Legends, DestinyאוֹWorld of Warcraftצוות. אבל עד הסוף, שמחתי שביליתי את הזמן עם אבי במפגש מפגש נדיר של כל היום.
זה המקום שבודרך החוצהמבדיל את עצמו ממשחקי שיתוף פעולה אחרים. אם הייתי מזמין את אבא שלי לאגוֹרָלraid, אני הייתי משחקגוֹרָלעם אבי. לשחק משחק כמוגוֹרָלעם מישהו זה להתמקד במשחק הראשון וב-hangout שנית. בשבת בילינו יחד בזמן ששיחקנודרך החוצה, חוויה הפוכה כמעט לחלוטין. ההבדל הוא דק, אבל הוא קיים
דרך החוצהסלחנית כמעט בכל היבט. המחסומים אף פעם לא באמת גורמים לך לשחק הרבה כדי לחזור לאן שאתה רוצה להגיע והמחוון האובייקטיבי כמעט מכוון מדי. אפילו בקטעים היותר מוכווני חידה, שנינו יכולנו להבין כלאחר יד מה צריך לעשות תוך כמה שניות בזמן שדיברנו על החיים שלנו. אבל זה המקוםדרך החוצהמוצא את הנישה שלו.
אֵיפֹהדרך החוצהמצליח הוא עד כמה הוא לוכד את האווירה של סרט כבלים. אם אני הולך לבית ההורים שלי והטלוויזיה דולקת, יש סיכוי טוב שאנחנו לא באמת צופים בזה. במקום זאת, אנחנו יושבים יחד ומדברים תוך כדיגודפלאסמשחק בשקט מאחורינו. לא העלינו את הסרט, למרות הבעלים שלו, הוא פשוט הופיע בכל ערוץ שהם במקרה צפו בו.
זה מוכר, אבל אי אפשר שלא לפחות לפקוח עליו עין. השיחה בחדר מתפוגגת וזורמת בין דיבורים על החיים, דיבורים על הסרט שאנו צופים בו כלאחר יד, לבין הפסקת שיחה כליל כדי להתמקד בטלוויזיה בסצנות האהובות עלינו.
יש כל כך הרבה סרטים שהם סרטי כבלים מושלמים, אבל לא הרבה משחקים יכולים לטעון לעמדה הנחשקת הזו.דרך החוצהפַּחִית. זה לא מלוטש במיוחד או מעניין מבחינה מכנית. אין שום דבר במשחק שגורם לי לרצות לשבת ולשחק בו שוב. אני בטוח שאבא שלי אפילו לא זוכר את שם הדמות שהוא בחר לגלם. אבל אם ניגשתי לבית של מישהו ודרך החוצההיה בטלוויזיה, הייתי יושב ומנגן אותה.
דרך החוצהתופס אותך באותו אופן שתוכנית נטפליקס ממוצעת עשויה לעשות. יש לזה רגעים של מעלה ומטה, שלכאורה נועדתם לדאוג להם יותר מאחרים. לראות את נקודות המבט משתנות ולראות את השימוש החדש בקו-אופ הוא כמעט עוצר נשימה במשך 20 הדקות הראשונות. אבל כשאתה מתקדם, זה מחזיק את היד שלך חזק (עם זאת שמר על העניין שלנו) בזמן שהוא מושך אותך דרך שאר הנרטיב של המשחק. וכמו תוכנית של נטפליקס, אתם יוצאים מהצד השני מרוצים מהזמן שביליתם, גם אם אתם בקושי זוכרים מה ראיתם הרגע.
בסוף השנה הזו, לא אזכור את הפרטים שלדרך החוצה, לא בדיוק לפחות. אבל אני אזכור את היום שביליתי עם אבא שלי. ויום אחד אני יודע שנשב נצחק ביחד וננסה לזכור את כל הפרטים של המשחק ההוא שבו יצאנו מהכלא.
המשחק לא בנוי בשבילך לשחק בו עם שרת משחקי הווידאו ההארדקור שלך Discord, הוא נועד לשחק עם החברים ובני המשפחה שלך שחושבים שמשחקי וידאו מסובכים מדי בימינו. זה עניין משפחתי, משחק טוב לזרוק בטלוויזיה כשאתה קצת שיכור ומשעשע קבוצה קטנה של חברים ותיקים.
עִםדרך החוצה, זה לא על המסע או היעד, זה על האנשים ששיחקת איתם לאורך הדרך.
