הלֵץהתוצאה היא ישר מתוך סרט באטמן אפל. זו עשויה להיות בחירה ברורה לסרט עצמאי של נבל DC, אבל הכותב-במאי טוד פיליפס הבהיר דבר אחד לקראת היציאה:הוא לא התכוון לעשות סרט קומיקס.
אבל עד הסוף,לֵץ- שאמור להיות המופע של ארתור פלק (חואקין פיניקס) מלמעלה למטה - לוקח שמאלה חזק אל שטח באטמן, כאילו נדחף לשם על ידי התזמורת הפורחת של המלחינה האיסלנדית הילדור גודנאדוטר. הבחירה מדברת (בקול רם) אל החידה העומדת בפני הדרמה ההתייחסותית של פיליפס, וחקיינים עתידיים שמקווים לזכייה מסיבית משלהם בקופות: איך נשמע סרט קומיקס יוקרתי?
עד לשיא,לֵץהניקוד של נשען על מיתרים נמשכים כדי לבנות תחושת אימה. כמה לילטים למעלה ולמטה מספקים את החוט החשוף ביותר של מנגינה, אבל חוץ מזה, המוזיקה נראית כמו מזל"ט יותר מכל דבר אחר. ואז, כשהאירועים המתפתחים מגיעים למסה קריטית, אותם צלילים כמעט חסרי צורה מפנים את מקומם לקצב והד קצביים שמזכירים דמיון בולט לנושא של טרילוגיית האביר האפל של כריסטופר נולאן, סדרה שניסתה גם היא לחשב את עצמה כל דבר מלבד סרט קומיקס.
הנס צימר וג'יימס ניוטון הווארד רקחו את הצלילים הראשונים לצלבן הכובע של נולאן ב-2005באטמן מתחיל, יוצאים מהנושאים והמוטיבים שהגדירו את עבודתו של דני אלפמן ב-1989באטמןעם צליל הרבה יותר אופראי.שלוש שנים מאוחר יותר, הם המציאו מחדש את הסאונד של הג'וקר, כשצימר הלחין נושא שנבנה סביב שני תווים בלבד (וסכיני גילוח נמשכים על מיתרים) שהתריס מכל חוש מלודיה במשך למעלה מדקה שלמה.
ההתקשרות חזרה - מכוונת או לא - היא מוזרה ביותר בהתחשב בכך שיש סרטים כאלהלֵץ הואמנסה לחקות שנראה שהתעלמו מההשפעה המוזיקלית. התוצאה הג'אזית של הרמן לנהג מוניתלא נשמע בשום מקום, וכך גם הדלילות היחסית של המוזיקהמלך הקומדיה. במקום זאת, המוזיקה מתנגנת כמעט כמו פרודיה על יצירתו של צימר, תוך ניצול התווים המפורסמים ביותר שלו (הַתחָלָה,איש הפלדה, ואפילובאטמן נגד סופרמן) על ידי קילוף הרעשים החזקים והמתמשכים והנושאים הפשוטים.
עבודתו של צימר על טרילוגיית האביר האפלהיה גם ההתחלה וגם השיא של טרנד, כשרובם לא הצליחו לקלוט את העובדה שהיה, למעשה, אור מובנה במוזיקה שכתב כדי להתנגד לחושך. מוזיקת סרטי קומיקס נבלמה במידת מה מאז, כאשר רוב סרטי מארוול משיגים אנונימיות תועלתנית לחלוטין (נושא הנוקמים נותר היצירה הכי ייחודית של הלחנה שיצאה מהזיכיון). תרחישי מקרה הטובים ביותר כמות'ור: ראגנארוקושומרי הגלקסיהלפרוס מוזיקת פופ שמאמצת את הצבעוניות והנוסטלגיה שלהן כחלק מז'אנר הקומיקס.לֵץלא חסרים שירים מוכרים, אבל כאשר הביצוע של פרנק סינטרה ל-"That's Life" צץ בסוף הסרט, לאחר ששימש כנושא של מורי פרנקלין, יש בו את כל העומק של אחד מהטריילרים של הסרט.
הדיסוננס שללֵץפסקול סרטי הקומיקס של סרטי הקומיקס אף פעם לא תואם את הביצועים של פיניקס. המיתרים הנאנקים של הניקוד נראים באופן עקבי לא בקצב האנרגיה התזזיתית של ארתור, מהדהדים את השימוש ברמת פני השטח של שירי הפופ על ידי בחירה בצליל "רציני" במקום לעבוד במקביל למה שקורה על המסך.
מיטב מחקרי הדמויות הקולנועיים פועלים במקביל לציוניהם: הפסקול של ג'וני גרינווד עבוריהיה דםבונה את המתח והטירוף של הדמות הראשית שלו. מצבי הרוח המשתנים של המוזיקה של ברנרד הרמן עבורנהג מוניתמוסיף לניתוק של טרוויס ביקל מהמציאות. אצל פרנסיס פורד קופולההשיחה, פרטיטורת הפסנתר המתפתלת של המלחין דיוויד שייר מנחה את הצופים יחד עם הכניעה של הארי קול (ג'ין הקמן) לפרנויה במקום לעקוף אותה, בונה סיפור מלא במקום לנסות להכריח אותו לכיוונים שונים או לשמש כקיצור. יש דרכים שבהן מוזיקה יכולה להיכנס לראש של דמויות ושל צופים.
בניסיון להירתע מנושאים מלודיים או "צבעוניים" בעליל,לֵץמזכיר לקהל את מקורותיו הן בקומיקס והן בהיסטוריה של באטמן על המסך. כאשר באטמן מוכנס בחוזקה לסיפורו של ארתור פלק, אין זה מפתיע - המוזיקה אותתה על הבלתי נמנע כבר מהתו הראשון.
