עברו 19 שנים מאזהמשרדהופיע בבכורה ב-NBC והרס לי את החיים. לא בגלל שאני שונא את התוכנית - אני אוהב את כל הפרקים הטובים ומתעב את כל הרעים - אלא בגלל שההצלחה האדירה והמתמשכת שלה גרמה לכך שהרבה סיטקומים בעשורים שלאחר מכן אימצו את הפורמט המוקומנטרי שלה. אהבתי הרבה מהתוכניות האלה, מה-sitcom-yמה אנחנו עושים בצללבעלי הפנים היותר ישריםצ'אנק על כדור הארץ. אבל לפעמים הגבולות של הפורמט בולטים יותר מהיתרונות. כך הרגשתי לגביאבוט יסודילאחרונה, והבכורה של העונה השלישית שלה המשיכה לגרום לי לרצות שהמצלמות אינן דמות בתוכנית.
יש טיעון שהמבנה המוקומנטרי נותןאבוטאווירה של אותנטיות, המשלימה את העבודה המוקפדת שמעצבי התפאורה משקיעים ביצירת בית ספר תוסס אך מורעב במשאבים, המאוכלס בילדים במדים ובמורים המעוצבים בלבוש המתואר בצורה הטובה ביותר כ"מקצועיות נוחה". אלה המדברים בצד נותנים לדמויות להיות כנות אחת לגבי השנייה ולמוסדות שמתסכלים אותן, מקום קל לבדיחות על מימון, כמו גם לחייו הסודיים של השוער, מר ג'ונסון (וויליאם סטנפורד דייויס).אבוט'עם זאת, לסופרים של הכותבים אכפת מאוד מדמויות התוכנית בצורה מאוד מסורתית של סיטקום, כשהחיים האישיים שלהם מדממים אל תוך אלה המקצועיים בדרכים מצחיקות ולא נוחות, וכאן הדמויות הדוגמניות מתאמצות את עצמם ביותר.
צילום: ז'יל מינגסון/דיסני
"יום הקריירה", הבכורה של שני חלקים, מדלגת קדימה חמישה חודשים אחרי "מכון פרנקלין", הגמר הגדול של עונה 2, שבו הגיבורה ג'נין טיג'ס (היוצרת קווינטה ברונסון) ועמית המורה גרגורי אדי (טיילר ג'יימס וויליאמס) התוודו על רגשותיהם לאחר שניים שנים של פלירטוטים מביכים. דילוג הזמן מטופל בצורה מגושמת למדי; למרות שזו דרך מצוינת לעבד כמה דמויות ולהציג חדשות - כמו נציג המחוז מני (המלך העדין ג'וש סגרה) - זה נראה בעיקר כמו מכשיר לדחות את התשובה לשאלה של ג'נין/גרגורי. (אם כי עם אגָדוֹלבדיחה על צוות הצילום שנשדד, כהסבר לדילוג הזמן.)
זה בסצינות של גרגורי וג'נין איפהאבוטצוות הצילום המדומה של נדחק עד הקצה, שכן ברונסון, שתסריט את הפרק, מבין בצדק שהזוג לא יצליח להבין מה קרה ביניהם עם צוות צילום נוכח. במקום זאת, אנו עדים לסצנה באמצעות "המצלמות הנסתרות" של אווה קולמן. אימום המצלמה הנסתרת הזה לא ממש מצחיק, אבל גרוע מכך, הוא מלחיץ את האמינות, ומערער את האנרגיה הרצינית הגולמית של התוכנית. אלו שתי דמויות שקל לדאוג להן כי אכפת להן בעצמןכֹּל כָּך. לראות אותם ממיינים כמה הם עושים או לא אכפת להם אחד מהשני זה משהו שלמרבה האירוניה, צוות דוקומנטרי לא יכול להתקרב מספיק כדי ללכוד. בדיחות טובות מגיעות מדמויות; בדיחות רעות מערערות אותם.
אבוט יסודיהיא קומדיה נהדרת על חוסן ואופטימיות, על איך זה לא רק להפיק את המיטב מהיד הרעה שניתת לך, אלא איך לעורר אחרים לעשות את אותו הדבר. ברגעים הטובים ביותר של התוכנית, צוות המורים מתפקד כקהילה משלו, תומכים אחד בשני במערכת עוינת למקצוע שלהם, או בטיפול הדרוש כדי לבצע את עבודתם היטב. זה יהיה נוקב יותר - ומצחיק יותר - אם לא היה משהו שיפריע לזה.
