הופכים לאדומיםהוא סיפור התבגרות פנטסטי, בעיקר בגלל שהוא לא מפחד לצלול לחלקים המבולגנים יותר של להיות נער צעיר. תקופות, לחץ חברתי ורגשות תאוותניים מבלבלים הם כולם משחק הוגן, והסרט מטפל בהם באדישות. זה שלב בחיים שלא נחגג לעתים קרובות בסרט, וזה סיפור שזכה לתהודה בקרב מספר מעריצים. מאז שהסרט יצא לאקרנים, אמנים מכל הגילאים לומדים מגיבורה ומדי פעם פנדה אדומה מיי להתפנק בעבודתם ולאמץ את ההתכווצות. רבים מהאמנים הללו חשבו גם כיצד האמנות שהם יצרו במהלך שנותיהם הצעירות שימשה השראה לאמנותם כיום.
"ידעתי שמשהו קרה ברגע שהחברה הכי טובה שלי מחטיבת הביניים שלחה לי הודעה ואמרה שמיי 'מזכירה לה אותי', ושהסרט העלה הרבה זיכרונות טובים עלינו כבני נוער מבולבלים בצורה בלתי אפשרית", אמר דבון גיהל, מפיק וכותב ראשי בנטפליקסנסיך הדרקון,בשיחה עם פוליגון.
הופכים לאדומיםמושקעת באופן לא מתנצל בהיבטים היותר מבולגנים של חייהן של הדמויות שלה, לוקחת דברים שנראים לעתים קרובות כמתכווצים או עדיף להסתיר אותם, ומושכת אותם היישר אל אור הזרקורים. זה כולל שרבוטים של מיי בת ה-13 של המאהב הסודי שלה, ילד בן 17 בשם דבון שהוא פקיד חמוד בדייזי מארט המקומי. באחת הסצנות המוקדמות של הסרט היא מציירת את שניהם מחובקים; היא גם מתארת את דבון כבן ים, ואת עצמה כגיבורת אנימה יחד עם חבריה. כל זה מרגיש מאוד אמיתי למחברת של נערה צעירה. ויש לזהשיחות השראהבֵּיןאנשים שמתייחסים עמוקות לרגעיםכמו מיי מזיעה ומשרבטת תיאורים של תאוות העשרה שלה. אנשים גם חגגו את הרגעים האלה, במקום למצוא אותםלא הולם או מביך.
"גדלתי כשהאינטרנט עדיין היה גבול פאנדום פרוע, והתכנסנו במקומות כמעט במקרה: המרכז הכי משמעותי שלי עבורבאפי קוטלת הערפדיםפאנדום היה, למשל, לוחות משחק התפקידים של Neopets", אמר Giehl. "כמו המון אנשים אחרים מכל סוג של רקע שולי בכלל, הייתה לי התחלה די קשה בקריירה היצירתית שלי, והרגשתי שכמה מהאינסטינקטים היצירתיים היותר לבביים שלי נחנקו בקלות רבה מדי על ידי מנהיגים שראו את הפגיעות שבהם - ונראה שראה בזה משהו שצריך להדוף. 'תהרוג את זה, זה מתכווץ!'
עבור מספר אמנים, שלב זה של יצירה היה המפתח לפיתוח הקול והזהות שלהם. קשקוש במחברת היה יותר מסתם פנטזיה סרק; זו הייתה דרך לחלק מהיוצרים לגלות חלקים מרכזיים על עצמם.
"כשראיתיהופכים לאדומים, חשבתי שהציורים של מיי חמודים... וממש מאולפים! בהחלט ציירתי עוד דברים מטורפים עד הגיל הזה, ובתוך כמה שנים נוספות, התחלתי ליצור ארוטיקה מלאה כשגיליתי את הקוויריות שלי", אמר רו סלריאן, אמן קומיקס שמפרסם פרויקטים קומיים כמומַחֲזֶהאו ה-NSFW עצמופנטזיה משושה. "צפיתי בסרט ואף פעם לא תיארתי לעצמי שלמישהו יכולה להיות בעיה עם זה. אני באמת לא מבין איך זה נראה משהו מלבד תמים בעיני אנשים. יש להםנפגשובן שלוש עשרה לפני כן?"
ההיסטוריה הארוכה של Salarian בהוצאה עצמית של קומיקס באינטרנט החלה לאחר שהחלו את דרכם כאמן חובבים. "הבנתי שאני מוזרה בתור נער צעיר כשקומיקס מאוד מאולף של בחורה-פוגשת-ילדה שציירתי קיבל תפנית לארוטית". אבל הרגע המכונן הגיע לשיאו בכך שהם שורפים את האמנות ושוטפים את האפר. "ההורים שלי אפילו לא ביישו אותי. הם לא היו צריכים, כי גדלתי מוקף בהודעות שמין לא בסדר ומלוכלך. כמבוגר, אני יודע עכשיו כמה מבני גילי גם עשו אמנות דומה באותה תקופה".
עכשיו, זה מרגיש כאילו התרבות עוברת יותר לקראת חגיגת סוג זה של עניין צעיר ורציני באמנות ובפאנדום. מראה כמוההמבורגרים של בובלתת מקום לפאנפיק האירוטי הפנטסטי של טינה בלכר וחברfic. זה נכון גם לתוכניות המתארות נשים בני דור המילניום, עם פרק שלטוקה וברטילחפור באהבתו של ברטי ליצירות מהתקופה האנגלית. והופכים לאדומיםהיא, כמובן, דוגמה גלויה מאוד. בְּעוֹדהופכים לאדומיםעשהלקבל דחיפה שלילית, התגובות הנרגשות והחיוביות לסרט מראות שמעריצים רבים לומדים לאהוב את מה שהם אוהבים בלי בושה.
עבור Giehl, ללמוד לאמץ את זה היה חלק חשוב מהצמיחה שלה כאמנית ויצירתית. כעת, היא מאוהבת ללא בושה בפאנדומים שלה, וחולקת אותם עם חברים בקלות. "'הנה', אנשים אומרים, 'זה מרגיש כמו השטויות שלך'. הם שולחים לי תמונות של נערים עצובים בלי חולצות, ונשים נפחות עם חרבות ענקיות. אני עולה מיד, צלוי באהבה".
למרות שגיהל וסלריאן עובדים שניהם כיוצרים מקצועיים, שניהם הדגישו שיש ליצור סוגים מסוימים של אמנות למען האמן, לא רק כחתירה לקפיטליזם. Giehl מעצבת באהבה סיפורים ביקום Warcraft, נהנית מהזמן עם הדמויות המקוריות שלה.
"האם אלו סיפורים מושלמים שהייתי מציג באופן מקצועי? לֹא!" אמר גיהל. "האם הם מלאים בדברים מפנקים, מבולגנים, רומנטיים עם לב מדמם שעשויים לכבות המון אנשים? בְּהֶחלֵט! האם אני מקציף מהפה ומצקצק בעוצמה כשאני יכול לעשות בהם מה שאני רוצה, במיוחד כשאני יודע שאולי אבחר בבחירה אחרת עבורימִקצוֹעִיעֲבוֹדָה? לעזאזל כן."
בעוד שתרבות ההמולה והמדיה החברתית עשויות לעודד אנשים להתמקד בפרסום אמנות מלוטשת יותר, בתקווה לממן חנות פטריאון או מרצ'ינג, יש משהו טהור וחסר כתמים בשרבוט מיוזע של קראושים סקסיים במחברת נייר מרופדת.הופכים לאדומיםלוכדת את השמחה התמימה והמבולגנת ומתייחסת אליה כאל אמצעי תקשורת וגילוי עצמי שחשוב לשמה.
"לא כל מי שמצייר הוא אמן הון שרוצה להפוך את זה לתשוקה ו/או לעבודה מתישהו. הרבה ילדים עושים את זה כי הם אוהבים, כי הם מתקשרים חזותיים שמקבלים תובנה לגבי עצמם באמצעות ציור", אמר סלריאן. "אני חוששת שהרבה ילדים הולכים לראות את השיח ולחשוב שלא כדאי לנסות, שהם יוותרו על משהו בעל ערך לפני שהם בכלל יתחילו. אני חושש שהבושה תחלחל אל תת המודע שלהם אם לא נעשה מאמץ מכוון להתמודד עם זה. ואני חושב שזו הנקודה של האנשים שמביאים את הדברים האלה. הם לא רוצים שהילדים שלהםישמיניות, שלא לדבר על לחקור אותה. אבל ילדים כן. ילדים צעירים ממי."
הם הוסיפו, "אני מקווה שילדים יוכלו לראות אנשים מגינים על כל הפנטזיות המטורפות שלהם. אף פעם לא יצא לי לנשק את מסכת טוקסידו במציאות, אבל אני שמח שביליתי כל כך הרבה זמן לצייר אותה."
